פסק-דין בתיק על"ח 37472-05-12

1. בפני ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה התשי"ט - 1959, על החלטת ועדת הערר שליד לשכת שירות התעסוקה בחולון, אשר החליטה ביום 27.10.11, לדחות את עררו של המערערת כנגד ההחלטה לרשום לה "סירוב" עקב סירובה לקבל עבודה אליה הופנתה.

2. העובדות הצריכות לעניין-

         א.         המערערת, בת 52 רשומה אצל המשיב במחלקת הבטחת הכנסה החל מיום 2.9.07.

         ב.         ביום 14.5.11 המערערת עברה ועדת כושר אשר קבעה כי עליה להימנע מעבודה פיזית קשה והרמת משאות כבדים מעל 8 ק"ג, ונרשמה אצל המשיב במקצוע מלווה נכים.

          ג.          ביום 4.8.11 הופנתה המערערת לעבודה במרכז רפואי שיבא תל השומר לתפקיד ליווי חולים דוברי רוסית בהליכים רפואיים.

         ד.         הצדדים חלוקים בנוגע לשיחה שהתנהלה בין המערערת לבין נציגת בית החולים באשר לתפקיד אותו התבקשה המערערת למלא, אולם, אין חולק כי בסופו של דבר, נרשם למערערת סירוב וזאת מאחר והמערערת ביקשה לעבוד באופן זמני בלבד.

         ה.         המערערת הגישה ערר על ההחלטה לרשום לה סירוב. ביום 27.10.11 התכנסה ועדת הערר ורשמה בפרוטוקול הדיון מפי העוררת:

"... הגעתי לראיון עבודה ואמרתי שאני רוצה לעבוד באופן זמני כי הייתי בתהליך של שיקום והפסקתי בגלל בעיות רפואיות. הפקידה התרגזה עלי".

          ו.          הערר שהגישה המערערת לוועדת הערר נדחה מן הטעם כי בדרישתה של המערערת לעבוד באופן זמני בלבד, הכשילה המערערת את קבלתה לעבודה.

3. לטענת המערערת, היא נשלחה לעבודה שאינה תואמת את מצבה הבריאותי ומשסירבה לעבוד כמטפלת או כוח-עזר, כדבריה, נרשם לה סירוב.

עוד טענה המערערת, כי היא למדה במסגרת מחלקת שיקום בחולון והפסיקה את לימודיה לאור מצבה הבריאותי, ומאחר והיה בכוונתה להמשיך את לימודיה, היא הייתה פנויה לעבודה זמנית בלבד, וזאת בידיעתה של לשכת התעסוקה.

4. לטענת המשיב, המערערת לא הייתה זמינה לעבודה שכן דרשה לעבוד באופן זמני בלבד. משכך, הסירוב נרשם כדין ועל כן יש לדחות את הערעור.

5. דיון והכרעה -

   א.         חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 אינו מזכה מבוטח בגמלת הבטחת הכנסה מבלי שהתייצב בלשכת התעסוקה ויהיה מוכן לעבוד, ועל המבוטח לעשות מאמץ סביר, בתום לב, לעבוד (דב"ע נג / 91-3 מוחמד אבו ג'אמע נ' שירות התעסוקה פד"ע כה' 297 (1993)ל להלן: " עניין אבו ג'אמע").

סעיף 27 לתקנון שירות התעסוקה קובע כי יש לרשום "סירוב" לדורש עבודה אשר נמנע מקבלת עבודה אשר הוצעה לו על ידי לשכת שירות התעסוקה, או חדל לעבוד בעבודה כזו בטרם עברו 12 יום מתחילת העבודה, הכל - "ללא נימוק שהוא לדעת מנהל הלשכה סביר".

בפסיקה נקבע כי "סירוב" לקבל עבודה מתאימה יכול ויבוא לידי ביטוי בסירוב מפורש, כמו גם בהתנהגות שפירושה כסירוב (דיון מא/5-91 (ארצי) יחיאל נדף נ' שירות התעסוקה פד"ע יג, 107 (1981)). כן נפסק כי יש לבחון באם המובטל אכן נהג כאדם המחפש עבודה ולא כמי שסומך על כך כי יקבל דמי אבטלה (דב"ע מא/91-3 אוזיאס מאיר נ' שירות התעסוקה, פד"ע יג 61 (1981)). בדב"ע 1061/04 אריה זוהר נ' שירות התעסוקה (14.10.2004) נאמר:

"אדם התובע דמי אבטלה חייב לעמוד בדרישות החוק הקובעות את זכאותו. תנאי בסיסי לזכאות לדמי אבטלה הוא נכונותו של דורש העבודה לבצע "עבודה מתאימה" ויכולתו הגופנית לכך. הנכונות של דורש העבודה לבצע "עבודה מתאימה" אינה רק נכונות "ערטילאית", או "עקרונית". נכונות של דורש עבודה חייבת להיות אמיתית וכרוכה בבחינה מקרוב של הצעת העבודה, ובכלל זה פגישה עם המעסיק הפוטנציאלי וקבלת מידע מלא על דרישות העבודה ותנאי העבודה והשכר. דחייה אפריורית של הצעת עבודה או שלילת הצעה בלא בדיקה מספקת, אינם עונים על מידת ה"נכונות" הנדרשת ממבקש העבודה".

   ב.         בענייננו, אין מחלוקת כי המערערת ביקשה לעבוד בעבודה זמנית בלבד. בדב"ע נז/91-8 קטרינה פאונסקי נ' שירות התעסוקה (25.2.1997) קבע בית הדין הארצי, כי :

"משלא עלה בידי המערערת לעבוד בעבודה שהוצעה לה בגלל לימודיה, אין היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה "